2011 במוסיקה הלועזית

והנה אנו כאן שוב באי נוחות ובייסורים המלווים את הצורך בהתכנסות אל סיכומים, רשימות, בצורך להעלות שחור על גבי הלבן הוירטואלי את מה שהספקנו ובעיקר לא הספקנו להפנים השנה.

בשנים האחרונות צריכת המוסיקה שלי הפכה מונחית חוויות ולא מונחית קלנדרית. נעה בין מצבי רוח, מזגזגת בין ישן לחדש, ערה הרבה יותר לטקסטים, חוזרת הביתה לישראלי, מזריקה פחות את החדש בסרט נע וצפוף ומשיבה בפלט מפורט מנומק ומוסבר.

את הלך הרוח האמורפי הזה מחזקות התמורות הגלובליות  באופן הצריכה וההאזנה למוסיקה (ועל כך בפוסט נפרד שיסקור זאת בהרחבה). תוכנות שיתוף, ראפידשר ותיאומיהם, הקלות שביצירה ובהפצה  של מוסיקה, כל אלה גרמו לכך שצריכת המוסיקה הפכה פרסונלית, ממוקדת ויזומה ע"י המאזין. מבט חטוף ברשימות הסיכום מחזק ותומך בנאמר ומציג אלבומים רבים, טעמים מגוונים, ומעט המלכות חד משמעיות.

הבטתי ברשימות. הופיעו בהן יותר מדי אלבומים להם האזנתי בבולמוס של רצון טוב והקאתי מיד אחרי. לא הצלחתי במהלך השנה החולפת לצבור משקל אנרגטי רוחני או רגשי מרובה של המוסיקה שיצאה, כולל כזו שהוצמד לה תג מחיר של בשר משובח. אז נפרדנו לשלום. זו לא אני זו את. זו היתה שנה חלשה במוסיקה הלועזית, כזו של מעט מדי קורולציה בין אירועי חיי והצורך בפסקול הולם, לבין ההצפה מוסיקלית חסרת המשקל. השורה האלמותית של הסמיתס:

והנה אנו כאן שוב באי נוחות ובייסורים המלווים את הצורך בהתכנסות אל סיכומים, רשימות, בצורך להעלות שחור על גבי הלבן הוירטואלי את מה שהספקנו ובעיקר לא הספקנו להפנים השנה.

בשנים האחרונות צריכת המוסיקה שלי הפכה מונחית חוויות ולא קלנדרית. נעה בין מצבי רוח, מזגזגת בין ישן לחדש, ערה הרבה יותר לטקסטים, חוזרת הביתה לישראלי, מזריקה פחות את החדש בסרט נע וצפוף ומשיבה בפלט מפורט מנומק ומוסבר.

את הלך הרוח האמורפי הזה מחזקות התמורות הגלובליות  באופן הצריכה וההאזנה למוסיקה (ועל כך בפוסט נפרד שיסקור זאת בהרחבה). תוכנות שיתוף, ראפידשר ותיאומיהם, הקלות שביצירה ובהפצה של מוסיקה, כל אלה גרמו לכך שצריכת המוסיקה הפכה פרסונלית, ממוקדת ויזומה ע"י המאזין. מבט חטוף ברשימות הסיכום מחזק ותומך בנאמר ומציג אלבומים רבים, טעמים מגוונים, ומעט המלכות חד משמעיות.

הבטתי ברשימות. הופיעו בהן יותר מדי אלבומים להם האזנתי בבולמוס של רצון טוב והקאתי מיד אחרי. לא הצלחתי במהלך השנה החולפת לצבור משקל אנרגטי רוחני או רגשי מרובה של המוסיקה שיצאה, כולל כזו שהוצמד לה תג מחיר של בשר משובח. אז נפרדנו לשלום. זו לא אני זו את. זו היתה שנה חלשה במוסיקה הלועזית, כזו של מעט מדי קורולציה בין אירועי חיי והצורך בפסקול הולם, לבין ההצפה מוסיקלית חסרת המשקל. השורה האלמותית של הסמיתס:

Hang the DJ cause the music they constantly play says nothing to me about my life  קופצת לראש.

ובכל זאת קרו בה כמה דברים יפים וראוים ששווה ללכלך איתם את אינדקסי החיפוש של גוגל.

ADELE – 21

מה עוד לא נאמר על המאמאסיטה ששיגרה אל חיינו את צונאמי להיטיה. רצית או לא, נסחפת והוטחת כנגד רינגטונים, השמעות רדיו בלתי פוסקות, ורמקולים של כל חנות בגדים . אדל כבשה את ליבנו משום שהאלבום רצוף הלהיטים שלה לא מותיר שום מקום להתנגד אליו. הוא פאן גדול. עוצמתי ורך , סוחט בכח את בלוטות השמאלץ בטקסטים רגשניים פסנתר משלים, והפקה שמורכבת מהריאות של הגברת על כל נפחן, מוגשות יפה בשני ערוצי סטריאו. העולם המוסיקלי הפך עדר זומבים לרגליה של אדל עד אחרון הציניקנים.

TV ON THE RADIO – NINE TYPES OF LIGHT 

אלבום שלא יצר כותרות גדולות השנה, שלא לגמרי בצדק. מדובר באלבום שאינו אחיד ברמתו, אך בהחלט ניתן למצוא כמה פנינים שפילסו את דרכם לאיזכורי סוף השנה. מדובר בקטעים לא לגמרי מלודיים במהותם. מן סבך איכותי אך אכיל של אלקטרו ארט פופ. לא קל להשגה, לרציניים בלבד. חגיגה של יצירתיות, והמשך ראוי למופתי הקודם. השנה מת ממחלת הסרטן בסיסט הלהקה ועקב כך הושהה סיבוב ההופעות. שווה לבדוק את החבר'ה האלה אם לא עשיתם זאת עד כה.

THE STROKES  – ANGLES

גילוי נאות.  איני מחסידות הרוק הניו יורקי על שלביו גווניו, ורזונו (הפיזי והמוסיקלי).  איני חסידה גדולה של הסטרוקס. עם זאת, עקבתי אחרי הלהקה הזו לאורך שנות קיומה, הקשבתי לאלבומים המהוללים, חשבתי גם אני שקזבלנקס הוא בן זונה מוכשר, סקסי מקושר ומחוזר מדי, וראיתי איך הלהקה עושה גלים (וביקר עושה את) הוליווד-  ע"ע דרו בארימור חובבת הרוקרים. החבר'ה לקחו את הזמן וחזרו אחרי 5 שנים של הסנפות, בחורות, פרויקטי סולו ומה לא, עם אלבום שהוא כיף גדול. אותם השטיקים נמצאים גם פה. ההפקה הרזה, הווקאלס הקבורים תחת 2 טון פילטרים, ההוקים הפופיים, הגיטרות הסמיכות. קזבלנקס חי את הבוהמה הניו יורקית והיו בטוחים שהאריזה המהודרת של סקס סמים ורוקנרול שהוא חי וטובה לו, כנראה תהיה טובה גם לכם.

ARCTIC MONKEYS – SUCK IT AND SEE

אלכס טרנר, אהובי, הוא אחד ממשוררי הרוק של התקופה. אמרו זאת לפני, זה לא משנה. הטקסטים שיוצאים תחת ידיו של הבחור הזה מביאים לתהות איך יתכן ומניאק בן 20 פלוס מנסח כל כך טוב את סיפור חיינו. הוא קולע, הוא נוגע, הוא מזקק את הסיטואציה לטיפות טהורות של אמת. לשים על הלשון ולצלול אל מחוזות כל מה שרצינו שיאמרו בשבילנו ולא היה מי. את ילד הפלא הזה מחזקים אסופת נגנים שכשרונם העיקרי הוא האנרגיה המרוכזת אותם הם רוקחים בין הגיטרה בס תופים שלהם. פה ושם תקבלו עוד שיר רוק מחוספס, ובפינות אחרות פנינה שנלקחה מהפסקול סולו שכתב טרנר לסרט "סאבמרין" וקיבלה עיבוד מחודש ולהקתי יותר באלבום הזה. כמה יפה.

והיו גם את רדיוהד (אהוביי) שבלעתי אך טרם עיכלתי, והיתה את פי ג'יי אהובת המבקרים, והפליט פוקסז לאוהבי ההרמוניות הקוליות בינכם.

וכדי שלא נסיים בטון עגום, נכניס המלצה חמה על סרטו הדוקומנטרי המקסים של סקורסזה על ג'ורג האריסון. אם כבר שלוש וחצי שעות אז לפחות עם הביטלס.

על החדש ישן של עידן רייכל ("הביתה, הלוך וחזור", עידן רייכל)

לאחר חודש ארוך וצפוף, שינויים ותהפוכות, מחלות והבראות, ופגרת בלוג ארוכה אחת , חשבתי עם מי ראוי להתקמבק בחגיגיות. עם מי אצעד חזרה לחזית יד ביד עם ראש מורם וגאה ובכך אפצה על הבריחה הלא מכובדת שלי, בה הותרתי את חבריי לבדם.

כאשר פשפשתי בהוצאות האחרונות, מיד קפץ אל עיני המתבקש (אם כי לא בהכרח המושא לגאווה). החדש של עידן רייכל. לעידן רייכל יש אלבום חדש? חשבתי לעצמי. לאחר העמקה נוספת הבנתי שמדובר בהופעה חיה אולטרה דלוקס מאת אימפרית רייכל. עוד חשבתי לעצמי, את בסה"כ רוחשת חיבה למר רייכל. נכון, את מוצאת את עצמך קונה את אלבומיו וחווה התקפי זעם בלתי מוסברים פה ושם בעוד הם מתנגנים ברקע, אך זו אינה סיבה מספיק טובה לשבור הרגל מפוקפק של קניית אלבומים במיטב כספך בכדי להשקיט את הסקרנות הלא מוסברת לשמוע איך שחק עוד קצת את נוסחת מוזיקת מעליות-העולם שלו באלבום חדש נוסף.

אז הוספתי למדף המוזיקה גם את אלבומו החדש של רייכל, מוצר מוקפד בעבורו תאלצו להיפרד מ 89 שקלים חדשים אך תקבלו בעבורם תמורה מלאה: מארז הכולל 3 אלבומים המסכמים את פועלו בטור דה רייכל עולמי, בו מובאות גרסאות של שיריו בביצועים מרשימים הגורמים לתהות האם חוזקו עם וודקה אולפנית או במקרה של רייכל, אולי האולפן הגיע להופעות עצמן בכדי לקבל גימור הפקתי כה מרשים. גרסאות ההופעות מוקלטות ב 2 אלבומים בעוד השלישי וללא ספק המעניין שבהם כולל ביצועים חדשים ושיתופי פעולה שטרם ראו אור ועל כך בהמשך.

אולי בשלב זה ראוי לומר שאם התקבל הרושם שאיני מחבבת את רייכל, או אלבומי הופעות ראוותניים, אז הרושם מוטעה. יחסי עם רייכל החלו בהתאהבות גדולה כאשר שמעתי לראשונה את "בואי". אני זוכרת שחשבתי לעצמי "מי זה הבחור הזה לעזאזל? מה זה השיר הזה, ומה זו ההפקה המטורפת הזו ששוברת את כל חוקי הבינוניות המקומית?". כאשר תהיות אלה חרגו מגבולות ראשי ופרצו לשיחת הסלון המזדמנת הראשונה וגיליתי באכזבה (בכל זאת פסאדה של מבקרת) שאיני חריגה בהתלהבותי, הבנתי כי זוהי תחילתה של קריירה מפוארת עבור מר רייכל.

לא בזבזתי זמן כאשר אפשר לבזבז כסף ומיד רכשתי את האלבום המלא. רייכל, שניחן ללא כל ספק ביכולת הלחנה מהמרשימות והעקביות בשוק המקומי, החליט מהר מאוד כי הוא לא עוד קלידן ראסטיונר, עם כל הכבוד לעברי לידר. את החומרים שכתב, הקליט לאלבום ראשון שהופק באופן כמעט בלתי נתפס באיכותו באופן עצמאי. התוצאה היתה מעוררת התפעלות. הוא קרא לה "הפרוייקט של עידן רייכל". אסופת שירים שהולחנו והופקו על ידו, והוגשו בסגנונות שונים ע"י זמרות אנונימיות בעלות אופי "אקזוטי". בניגוד לכל שאר המדינה, ולמכירות של מעל ל 100 אלף עותקים, האלבום הזה לא הפיל אותי אך בהחלט עורר אצלי סקרנות רבה לגבי רייכל כיוצר, ואלבומו הבא.

ואכן אלבומו הבא לא אכזב. אמנם החלה להיווצר אצלי ההרגשה כי רייכל הבין את הנוסחה של רייכל וכי רשם פטנט על אתיופיות (שלמה גרוניך, מצמצת, פספסת), אך פתאום הפתיע עם שושנה דמארי בשני השירים המרגשים באלבום (וכאלה שגרמו לי לגלות את דמארי מחדש, טו ליטל טו לייט), והיה כמובן את שיר הנושא "ממעמקים" ששרף את תחנות הרדיו ומהר מאוד שרף גם אותי. ללא ספק היה מדובר באלבום מצוין אשר הלחנים הטובים המשובצים בו, אחד אחד, מיצבו את מעמדו של רייכל כאמן מן השורה הראשונה.

כיצא אלבומו השלישי (גם אותו רכשתי, אובססה היא אובססיה), כבר הבנתי. את ספקטרום העשייה הכוללת של רייכל על כל צבעיו (האתיופים) ניתן לסכם במילה אחת. נעימות. רייכל הוא מסוג האומנים שלא מתכוונים להסעיר ולשנות, ובטח שלא להחליף נוסחה מנצחת. המוזיקה של רייכל יכולה להיות משולה לכדור הרגעה. מוזיקה מוחלקת מדי, רכה מדי, מטשטשת את הפינות, מאלצת להתמסר באופן שאינו בהכרח חיובי. נעימות שתחילה הן חגיגה אך בתום האזנה רציפה גורמת לתהות למה לעזאזל לקחת לחנים כ"כ טובים (ברובם) ולייבש אותם אחד אחד תחת הפקה הגורמת להכל להישמע כמו בלילת מעליות-עולם אחת גדולה ומשמימה? זו היתה הנקודה העצובה בה הורד רייכל לדרגת רוקח. רוקח-על, באט סטיל.

אלבום ההופעה החדש מסכם לתפארת את פועלו של רייכל בעשור האחרון ועושה זאת באופן יפה ויסודי. הביצועים שנבחרו נאמנים למקור באדפטציה הופעתית מתבקשת, העיבודים וההקלטה יוצאים מן הכלל, ובהחלט ניתן לומר שמתקבלת חווית הופעה גדולה ומשכנעת שעונה על הציפיות מאלבום שכזה. הפנינה האמיתית של המארז, הוא הדיסק השלישי והאחרון המביא הקלטות נדירות, שיתופי פעולה וקטעים מן המגירה. בולטים במיוחד הם שיתוף הפעולה המצוין עם עידן חביב "אמא אבא וכל השאר", והביצוע לשיר "מחכה" שהלחין רייכל במקור עבור ריטה (לחן מדהים ומרגש בביצוע מצוין של ריטה. רייכל כמו רייכל, הוסיף שטיחי סאונד ואת קולו הרך ובכך הפך את השיר לחייל בצבא מוזיקת העולם שלו). בנוסף צורף למארז ספרון כרום עבה ומושקע המציג תמונות, קטעי טקסט, וקרדיטים הלקוחים מסיבוב ההופעות המדובר. אם לסכם את החוויה הכוללת, אני סמוכה ובטוחה שמעריציו של רייכל (וכל אלה שקונים את האלבומים מסיבותיהם שלהם!) לא יצאו מאוכזבים.

כוכב נולד עונה 9 (הגמר)

"ההפגנה נופלת על הגמר של כוכב נולד!?" שאלנו בפליאה מהולה באכזבה עומדים בשדירת לו הייתי רוטשילד ומוקפים בריח הזיעה והמחאה. "ושניהם מתחילים ב 21:00 ?!" זהו העולם בו אנחנו חיים חשבתי, עולם בו אידיאלים מעורבבים בהנאה, קולקטיבי באינדבדואלי, אומנות בבידור. אין גבולות ברורים, אין שייכות ברורה. אם פעם הייתי מגדירה עצמי אשת אומנות, היום הרבה יותר נוח לי עם אשת תרבות. אפילו תרבות פופולרית (ולא שתמיד צריך הגדרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

אולי בגלל זה עדיין קצת מוזר לי כשמטיחים בי שאלות נוסח: "את כותבת טור על כוכב נולד? מתכוונת לקטול אה?" עדיין מוזרה לי ההבחנה הדיכוטומית הזו בין תרבות לאומנות, בין איכותי לנמוך, הבחנה שלטעמי איבדה מן הרלוונטיות שלה מזמן. באופן אישי, אני מאמינה שכל פיסת עשייה שמרחיבה את הלב, כל לב, בכל גיל, שמעוררת עניין ושיח, מצדיקה את קיומה. אם נחמיר קצת ובכל זאת נידרש להגדרות, אאמץ בשמחה את שנטלי, חברת הבלוב היקרה אומרת וצודקת, היצירה צריכה להישפט בהתאם למד היומרה שהאמן עצמו שם עליה ועל כך בלבד.

מתוך כל הנאמר, ומתוך כך שהמכירים אותי ודאי יודעים שאני סאקרית של סיפור טוב (בחוגים קצת יותר נכבדים אשתמש במונח המכובד דוקומנטרי) אתם ודאי מבינים שאני צופה אדוקה (וגאה) גם באח הגדול, ואף בגילטי פלז'ר מסוג כוכב נולד. את העונה האחרונה של כוכב נולד כמו כל עונותיה הקודמות ראיתי לסירוגין. מה שנקרא פרקים נבחרים. מתמודדים נבחרים. קפצתי לי בין שבתות פנויות עם חברים (בהן זכיתי לצפיה מודרכת), לבין השלמה אישית של פרקים נבחרים ונסיון לגבש דעה שיכולה אך לא חייבת ליישר קו עם הקונצנזוס, גם אם הסטיה הזו עלולה לפגום מעט בהנאה העיקרית של תוכניות מסוג זה.

מה אוכל לומר על עונתה התשיעית של כוכב נולד? עונתה התשיעית של כוכב נולד לא שונה מכל שאר עונותיה הקודמות. היא בראש וראשונה כמו כל תוכניות הריאליטי בכללם גם תחרויות ריאליטי, תחרות בין אישית ובין ביוגרפית על לב הצופה. האתיופית, המזרחי, והדתי לשעבר. אין שום פסול בכך שאנו רוצים את הנבחרים שלנו תוצר של סיפור חיים מעניין (אם אפשר פרפיריאלי מזרחי, ולא במקרה משם מפציעים רובם המכריע של המתמודדים שקונים בקלות יתרה את חלום הפרסום בשקל תשעים), ובתיבול כריזמה מסויימת. על זה נשען כל קונספט הריאליטי / דוקומנטרי מסוג זה.

בנוסף לסיפור האישי מגיע המתמודד עם מטען אומנותי לא מספיק ברור אותו הוא מעוניין לחלוק עם הקהל הרחב. לצורך ההתאמה לפורמט התחרות, היצירה האישית (אם קיימת) נדחקת הצידה לזמן מה והמתמודד נלחם על מקומו בתחרות בעיקר במדדי השירה, המראה וכאמור הסיפור האנושי המשכע. מקרשנדו הסיום של הגמר, מושלכים המתמודדים מן הרחם התחרותי אל אוויר התעשיה ומנסים להביע את עצמם כשהעצמם הזה לא לגמרי נהיר להם (בואו נאמר לגמרי לא). הפער הזה בין חוסר הבשלות האומנותית והאישית לבין נקודות השיא התקשורתית בה נמצאים המתמודדים עובדת כמובן לרעתם. הם אומנם זכו לחשיפה תקשורתית מהירה ורחבה, אך לא הספיקו להבשיל דיו כדי לנצל אותה לטובתם, וכך יוצא שהיא מנצלת אותם לטובתה. ללא שום ספק פורמט כוכב נולד משרת בראש ובראשונה את קהל הצופים וההפקה על חשבון המתמודדים עצמם.

יוצאים מן הכלל הם שני סוגי מתמודדים: אותם האלה שמגיעים ללא כל אספירציות אומנויותיות וכל מטרתם הוא להצליח כפרפורמרים (הבולטים בינהם הם הראל סקעת ושירי מיימון). סוג שני הם אלה שהגיעו מהבית עם חצי בשלות אישית-אומנותית ורואים את התחרות הזו כמו שהיא, הפקה טלויזיונית שבאה לשרת בעיקר את עצמה ולכן מחזירים גם הם באותו המטבע ומתעלים אותה לרווח אישי (הבולטים בינהם הם מרינה מקסימיליאן, מאיה רוטמן, שי גבסו, ואדיר  אוחיון שלאחרונה אף שמעתי את האלבום שהוציא, אלבום אלטרנטיבי מצוין שהתמסמס בעננת התוצרים הבינוניים של ערימת פליטי הריאליטי השונים). וישנה כמובן נינט  שצריכה לקבל מחלקה על שמה בלבד שכן היא סובלת ממרד גיל נעורים מאוחר, מתמשך וקצת ארוך מדי לטעמי ולצערה מקבלת סיוע מסוללת אומנים מוערכים בקשיים פיננסים המקבעים את התפתחותה כאומנית יוצרת.

ומה נאמר על הפיינליסטים של העונה הנוכחית? נאמר שחגית יאסו, שנדמה כי היא הפייבוריטית התמוהה ביותר בהיסטורית כוכב נולד, מעוררת בי (ובזכוכיות ביתי) תזזיתיות בלתי נעימה. נאמר שדוד לביא, המועמד האלטרנטיב-איכותי, כלל אינו מגיש בסגנון הבריטי הקר שמיד נהוג לייחס לכל מתמודד ששר מעט גבוה ובעל תספורת היפסטר-גיק אנגלית, רק שחסרה את האדג' האנגלי (איך משתלבות חליפות הכריות בכתפיים שאורזות את גופו הצנום בנסיון ללוק הזה אני שואלת עצמי?), אלא מושפע הרבה יותר מחזנות אשכנזית שגם בה מתקיים תמהיל עדין של שירה גבוהה, גווני תחינה וסיומים פלצטים. ונאמר גם שלירון רמתי הוא מתמודד מעניין מאוד,  זה בעל ההגשה והאטיטוד הקורץ, זה שמזכיר לנו להפליא את ההוא, אך בכל זאת מביא משהו אישי פרטי ורענן למוזיקה הים תיכונית.

החלטתי. אפתח בהפגנה ואסיים בתחרות. לפעמים חוסר בשלות בזמן שיא תקשורתי היא אסון. אך לעיתים נדירות ,כמו במקרה של מחאת האוהלים שפרצה באופן כמעט ספונטיני וצוברת מומנטום תוך כדי תנועה, פריצה לא בשלה היא דבר מבורך ומעורר השראה.

השפעות של חזנות אשכנזית שבולטות במיוחד על רקע שיר זה, דוד לביא (הפייבוריט שלי).

 

לא ממריאה (רונה קינן, "המראות ונחיתות")

 

במושב שלצידי נחים קרעי הניילון שעד לפני רגע עטפו את הדיסק. אני תוחבת את אלבומה החדש של רונה קינן למערכת, וכמו ג'אנקי שמזריק את צרכיו הארטיסטים, נמסה אל תוך המילים והעיבוד הסוחף של "המראות ונחיתות" הפותח את אלבומה החדש של קינן, שיר שמתאר מועקה בין ישבתית ובין גובהית (שמיים לארץ). אני מכירה את המועקה הזו היטב. מועקה של המעבר ממקום וזמן מסויימים עם חוקיות משלהם, אל מקום אחר עם חוקיות אחרת לגמרי, מועקה שקינן מיטיבה לתאר. "חלומות מכווצים בכיסא שלפני, שירים שלא כתבתי דוהרים עכשיו אלי, השארתי אותך שם, חלום חיוור ולא מושלם, ובכל זאת התרסקות איטית של כל העצמות לתוך עצמן" היא שרה ואני לגמרי מבינה מאיפה היא באה.

קינן  מביאה למוזיקה משב רוח רענן של אצילות תל אביבית. לא אותה תל אביביות המנסה להשתלב בצו שעה, אותה זו החוגגת את ההשפעות והרקע מהם הגיעה. אותה זו היודעת לספוג את הטפטים, כלי החרסינה והמוזיקה הארצישראלית של הסבים והדודות, כפי שהיא יודעת לספוג את עשן הסיגריות באולפן של יזהר אשדות לצד הלהקה וטכנאי הסאונד, סייעי הרוקנרול שלה. הבחירות שעשתה כמוזיקאית (הרבה לפני כתיבת המוזיקה עצמה), מבדילות אותה מיוצרים אחרים בני גילה: העברית הגבוהה, שירת החווה אלברשטיין שלה, הסינגלים מאותגרי הרדיו ששיחררה,  כל אלה בפירוש אינם טריוויאליים ויכלו לחבל בסיכויה  לבסס עצמה כיוצרת לקהל הצעיר. ביוגרפיית המוזיקה של קינן צועקת איכות עוד לפני שהתנגן ולו תו בודד אחד כאילו אומרת "אם תידבק אלי ילד, תתחכך בקצת איכות". בעולם המוזיקלי של ימינו, העובדה שקינן יוצרת ופועלת בפאתי במיינסטרים הוא בפירוש דבר יוצא דופן.

40 שניות אל תוך "המראות ונחיתות" הסינגל החדש של קינן, כשההפקה והעיבוד של של יזהר אשדות נכנסים במלוא עוצמתם, מבינים את הכוח המוזיקלי האדיר שעומד מאחורי אלבומיה של קינן. כבת חסותו של אשדות, מפיק המיינסטרים הטוב ביותר בארץ ובעזרתם האדיבה של אסופת נגני-העל שמקיפים אותה, קינן מקבלת נבחרת חלומות מוזיקלית שלשמחתה או לצערה מספקת עיבודים שהולכים צעד אחד לפניה. בשלושת אלבומיה הראשונים הצליחה קינן להדביק את הפער הזה שהלך וקטן לאחר האזנות חוזרות והעמקה לתוך לחנים מעט שטוחים, אך שהצליחו לעטוף את המילים בצורה נכונה ולחבור יחד לכדי נשק גרעיני רגשי המכניע את המאזין. אותם האלבומים התיידדו מאוד עם המערכת שלי וקנו לקינן מקום בארנסל המוזיקאים שאלבומיהם יוצרים אצלי ציפיה נרגשת לפני צאתם.

אולי משום כך האכזבה היתה כואבת יותר כאשר השלמתי את ההאזנה הראשונה, שניה ואף שלישית של האלבום ("אנחנו לא כועסים, אנחנו רק מאוכזבים" יאמרו ההורים המעצבנים), והגבה התרוממה עוד קצת כאשר ראיתי שהאלבום מופיע ברשימת אלבומי החודש של חנויות מוזיקה מובילות.

אין דרך נעימה לומר זאת. יש מעט מאוד עוגנים באלבום החדש של קינן. כאלה שניתן להיתפס עליהם, לשוב אליהם, להתרפק עליהם, לאמץ אותם כשיר החודש. בינוניותם של הלחנים (שגם הפעם הינם שילוב של מזויקה ארצישראלית עם רוק) בולטים עוד יותר על רקע העיבודים וקטעי המעבר הפנומנלים שמציגים הנגנים, עיבודים שהפעם מצליחים לחמוק קדימה ולהשאיר את הלחנים הרחק מאחור. זה לא שאין באלבום רגעים יפים, יש בו. "המראות ונחיתות" הסוחף, קטעי המעבר של "עטלפים עפים נמוך", "מעשנים בשרשרת" הכובש, או "במטוס" הם דוגמאות טובות לכאלה. אך בניגוד לאלבומיה הקודמים, ישנה תחושה שהאלבום לא מצליח לההתרומם , ליצור שיאים רגשיים.

הטקסטים של קינן ממשיכים להיות מצויינים ("מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש, מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה..", "אני מחבקת את כל המעשנים בשרשרת, חיבוק בגיר, חיבוק קטין, חיבוק מלא בניקוטין…"). קינן מיטיבה לפרק סיטואציות שהיא בוחרת לתאר לחלקיקי אטום ולפרוט על נימי ההזדהות של מאזיניה. אתה לא צריך להיות שם כדי להבין את השם של קינן. טקסטים מנוסחים לעילא, מכניסים את המאזין לנבכי מערכות היחסים של קינן, עם בנות זוגה, עם פחדיה, עם מצוקותיה, עם סביבתה, מביאים אותנו קרוב באמת (בניגוד לסו-קולד חשיפה של מוזיקאים אחרים) אל הסיטואציות המרכיבות את חייה.

קינן מעולם לא היתה מלחינה יוצאת דופן,  אך אלבומיה סיפקו טקסטים משולבים בלחנים שברגעיהם היפים (כמו ב"עיניים זרות" )  מביאים לדמעות.  האכזבה הנקודתית מאלבומה החדש של קינן, היא בדיוק זו. אכזבה נקודתית.  יוצרת כמו קינן היא רק בתחילת דרכה והיא כאן כדי להישאר. כדי להתפתח מוזיקלית תצטרך קינן לספק לחנים קצת יותר בשרניים בעלי הוקים מלודיים , אך אני מנחשת שאלבום זה הוא נחיתת ביניים בדרך להמראה הבאה.

הם בסוויידר (סווייד, הופעת איחוד, 1 ליולי)

היו ימים שחשבתי שברט אנדרסון הוא מלך העולם. מצויד במראה מצודד, קול של אחד למליון, מניירות של אחת למליון, אינטלקט מגובה בידע כללי (למד אומנות פלסטית ואדריכלות) וטעם משובח ואליטיסטי מספיק בשביל לקבץ סביבו את טובי הגיטריסטים והבחורות שהיה לבריטניה להציע, היה נראה שברט אנדרסון בלתי מנוצח. והוא אכן היה. כולם נשבו בקסמו.

 גם אני נפלתי שדודה בקסמו של האנדרסון. איך אפשר היה שלא? בחורה שבילתה את שנות נעורה בהשתכשכות בחלום, במילים ובמוזיקה שאנדרסון מכר: אנשים גדולים, אהבות גדולות,  אסקפיזם אורבני  צבוע בצבעי הקוקאין וההירואין שהריץ אנדרסון בעזרת השטרות הגדולים שלו. אלו הם החומרים מהם עשויים הנעורים.

ברנרד באטלר, הגיטריסט האגדי  של סווייד  ואחד מכותבי השירים המוצלחים של תקופתו שרד שני אלבומים (ללא ספק הטובים ביותר של הלהקה), פרש,  והוחלף בחקיין המשכנע הראשון בסביבה (הנפת השיער – צ'ק, מעיל עור – צ'ק, כתיבת שירים באותה רמה – דרעק). שני האלבומים הראשונים של סווייד סללו את הדרך והכינו את הקרקע להצלחה המסחרית הגלובלית שבאה עם אלבומם השלישי, שלאחריו שרדו עוד מספר אלבומים טובים פחות, ודעכו אט אט אל ההתפכחות המוזיקלית העולמית של שנות האלפיים.

ראיתי את סווייד שלוש פעמים בחיי. פעמיים בהופעות מוצלחות בארץ (אני גאה לומר שאחת מהן ב-94', בפסטיבל הרוק בחיפה יחד עם "פיית' נו מור", כשהיו רק בתחילת דרכם), ופעם בתקרית היפגשות בכיכר אתרים שהסתיימה בגלידה משותפת. לכבוד האיחוד וההופעה הקרבה בארץ, שלפתי את שלושת אלבומיה המוצלחים יותר של הלהקה פלוס אלבום הבי סיידס המצוין, לטובת האזנה של "מבחן הזמן".

 Suede

אלבום הבורה המצופה של סווייד יצא לאחר מספר סינגלים מצליחים שעשו את עבודת יחסי הציבור לתפארת וגרפו סופרלטיבים בכתבות השער של מגזיני המוזיקה המובילים של בריטנה ("הלהקה הטובה מאז הסמיתס"). מדובר באלבום שהוא רוח חדשה של גלאם רוק תיאטרלי שיחד עם הקוקניות של בלר היוו את תגובת הנגד של אנגליה לתנועת הגראנג' האמריקאית שעד אז שלטה ברדיו. מדובר באלבום ביכורים מוצלח, הכולל כמה מהסינגלים הסוחפים והנצחיים שיצאו מבריטניה. היה בלתי אפשרי לעמוד בפני השילוב הקטלני של הגיטרה של באטלר (אחד המוזיקאים הטובים בהיסטוריה של הרוק, וזה שהגדיר מחדש את המונח "תפקידי גיטרה"), יחד עם השירה העמוקה, מלאת ההבעה של אנדרסון. לשינויי הקצב, פריטות האקורדים המהירות, ניפוח קולו הגם כך מלאכי של אנדרסון שבאים לידי ביטוי באלבום, הוסיף הסולן הטווסי הצהרות אמביוולנטיות ומעורפלות לגבי נטייתו המינית (למד מהטובים ביותר ע"ע מוריסי) , הניף את כבל המיקרופון ונענע ישבנו בכדי ליצור חוויה בימתית שמזוהה עמו, ולא הותיר לנו שום סיכוי כנגד הסקס אפיל המתפרץ שלו.

כוכבים: 4.5
מומלץ:

So Young – אנדרסון סולן בחסד (גם ללא פעלולי האולפן), והגיטרות של באטלר חותכות את האוויר.

Animal Nitrate – איזה מלך האנדרסון הזה, עם חולצת הטייטץ הקארה והעגילים :)

 Dog Man Star

ללא ספק אלבומם הטוב, השלם והבוגר ביותר של סוויד. הוקלט והושלם על רקע פרישתו של באטלר מהלהקה בעבקות ריב מתוקשר עם אנדרסון (באטלר הגיע עצמאית לאולפן בכדי להשלים את החלקים שלו בפרוייקט). כולל שירים נצחיים שגדלים מהאזנה להאזנה. לחנים מלאי השראה שמציגים לראווה את יכולתו הפנומנלית של באטלר ככותב שירים. שירי רוק מרשימים לצד בלדות מטלטלות, והפקה בומבסטית שמצליחה לעשות חסד עם כל אחד מהצדדים. זהו אלבום שבעת ההאזנה מרים אותך יחד עם אנדרסון למחוזות הקוקאין וההרואין, תחושת הכל יכול לצד תהומות השבר של פרידה כואבת. גיטרות מחוספסות לצד כינורות ופסנתר. בעולם של סוויד הכל אפשרי.

כוכבים: 5
מומלץ: הכל.

We are The Pigs

The Asphalt World - תפנו את האחה"צ (שווה).

Coming Up

מצוידים ברכש החדש – ריצ'ארד אוקס, ונסמכים על יכולות כתיבת השירים שלו (יכולת שהחזיקה אלבום בודד בקושי), הוציאו סוויד את אלבומם השלישי והמצליח ביותר "Coming Up" שסימל את מעברה של הלהקה מתרבות הרוק למחוזות הפופ. לחנים ידידותיים למשתמש אך שחסרים איכות מלודית אמיתית, חרשו את תחנות הרדיו ואת במות פסטיבלי הרוק בעולם ורכשו לסוויד קהל רחב של מעריצים אדוקים. צליל הגיטרה השתנה וקיבל גוון מתכתי יותר, כמו גם ההפקה שהפכה מתקתקה יותר (בניגוד לאופל שאפיין את האלבומים הקודמים). גוון קולו והאופי השירה של אנדרסון הפכו בעזרת הפקה תומכת מכווני פופ גם הם.

 כוכבים: 4

מומלץ:

 Beautiful Ones – פופ גיטרות משובח.

Sci-Fi Lullabies 

 סווייד שמו לעצמם מטרה שנאמרה חצי במפורש להוציא סינגלים הנתמכים בבי סיידס שלא נופלים מאיכות האיי סיידס עליהם רוכבים (ושוב, מי אמר "סמיתס" ולא קיבל?). בי סייס הם הוצאות שמיועדות לקהל אדוק ומצומצם החפץ לקבל את שאריות האולפן של הלהקה, ולכן בד"כ חומקות מאוזנו של הציבור הרחב. סווייד היו כה בטוחים באיכות הבי סייסד שלהם, שהוציאו אותם באלבום כפול עם שירים שטרם ראו אור קודם לכן. זהו ביפרוש אחד האלבומים הטובים שהוציאה הלהקה כשהראשון (והמוצלח יותר) מציג שירים מתקופתו של באטלר, והשני (המיותר), מתקופתו של ממשיכו. בעולם אידיאלי ונטול אגו אלבום זה היה צריך לצאת כאלבומם השלישי ואיכותי מאוד של הלהקה.

כוכבים: האלבום הראשון 4.5,   האלבום השני 2.

מומלץ: 

My Insatiable One – להוריד את הכוכע בפני באטלר על תפקיד הגיטרה שרקח לשיר הזה.

 

My Dark Star – לחן יפיפה ומסתורי. צפיה באנדרסון מבצע את השיר הזה בהופעה מחודש שעבר גורם לי לחשוב: קיבינימט, הוא סקסי (שבא למות) גם היום.

בשנת 2005, לשמחתם הרבה של המעריצים, התאחדו אנדרסון ובאטלר לאלבום משותף בודד תחת השם "The tears", אלבום בינוני מאוד שנחל הצלחה חלקית בלבד. אין בו בשורה גדולה, ועדיין יש בו רגעים יפים שמזכירים לנו למה אנדרסון ובאטלר הם אחד משיתופי הפעולה המוצלחים  שיצאו מבריטניה.

Autograph – "אם אין לנו עתיד, לפחות תשאיר את החתימה שלך".

הקשבתי שוב לרפרטואר של סווייד. האזנה נוסטלגית אך מפוכחת. מה ניתן לומר על המוזיקה של סוויד היום, בשנת 2011, עשור וקצת לתוך עולם ציני יותר, לתוך קריסת התמימות הקולקטיבית עולמית, כמו גם האישית פרטית של מאזינה? ניתן לומר שעדיין מדובר במוזיקה מצויינת, כזו שאפשר לחזור אליה במצב הרוח המתאים, כמו אל חבר ילדות שמאוד ברור לך למה אהבת (יש לו חלק גדול במי שגדלת להיות) אך גם בלתי נמנע לומר, שהמילים והמלודרמה של אנדרסון נשארו שם, בשנים ההן, בסט אפ העולמי-תרבותי המאוד מסויים שאפשר להן להתקיים ולהיות רלוונטיות ומשכנעות.

הנאה הדירה באוזנייך?

 

הוא תפס אותי ביציאה מהמעלית עם התיק ביד, הלפטופ על הכתף, כששאר חלקי גופי מסתדרים באופן בלתי אפשרי בכדי לא לשמוט את חמש שקיות הסופר שנתלו על אצבעותיי המכחילות.

"שלום לך, את הדיירת החדשה?" "שלום", עניתי, "כן", בעודי שומטת את שקיות הסופר ובועטת את דרכי לדלת. "נעים מאוד" הוסיף ונעמד מולי, "אני הדייר ממול"."נעים מאוד" אמרתי בנימוס האופייני לילדה שגדלה על ברכי הכבוד לקשיש לטף ולדוד המעצבן. "ברוכה הבאה". לקחו עוד מספר דקות של סמול טוק שכני (וועד, בלטות רופפות) עד ששאל במה אני עוסקת, וזאת עשה רק בכדי שיוכל לספר על עיסוקו האקזוטי שלו. "אני עושה סידורי פרחים" אמר במבט חודר וגאה, ומיד הוסיף " היחידי בארץ שעושה פודל מפרחים". לא הספקתי לעכל את המידע המעט יוצא דופן הזה לפני ששלף כרטיס ביקור ונתן לי. "אזכור זאת כשאתחתן", אמרתי בנימוס ופניתי לאסוף את השקיות השמוטות.

זה היה התו הראשון מפס הקול של דירתי הנוכחית. קול חוסר השפיות של השכן המטורלל ממול. מאז אותו אינסידנט, התחלתי לגלות אט אט את המוזיקה של הדירה שלי, אתם יודעים, אותה אסופת צלילים וקולות, לעיתים נעימה, לרב בלתי אפשרית, אשר עתידה לחרוט עצמה בזיכרון הנדל"ני שלי, כמו מחט על תקליט העיר.

דירות רבות עברתי, מנעדים רבים של חוסר שפיות חוויתי. בדירתו של אבי למשל בה התגוררתי בתקופת הצבא, היה זה רעשו המזמין של הכביש הראשי אשר נתן לדירה את האיכויות והקסם של אי תנועה. היה זה גם התקתוק של אותו פריט אהוב ומוכר – שעון הקוקיה. אוי מה אומר לכם, לא אשכח את השעון הזה. תקתוק השעון הנוראי הזה, שהיה עוזב את בית העץ שלו, חוצה את הסלון, לוקח פניות במסדרון, פורץ דלתות  ונכנס אל מתחת לכרית שהוצמדה לראשי בלחיצה נואשת המבקשת לתלוש את המטוטלת הזו ממקומה (חושבים שלא ניסיתי?? אבא שלי תפס אותי בזמן).

היו אלה דירות השותפים בהן קיבלתי עסקאות חבילה שונות ומשונות, החל מקידוחים פסטורלים, חתולות (עליהן השלום) שמיד לאחר כריתת החוזה עם השטן ירדו לבצע את המוטל עליהן, רעש החברותא הקולקטיבי שתמיד בקע מעברה השני של הדלת בעודי מסובבת את המפתח, לעיתים חסרת כל עניין באינטרקציה חברתית העומדת להיכפות עלי, ולעיתים מוצאת בכך נחמה. קריאות השבר כאשר גילו שותפיי שתקרת גורלינו המשותף מטפטפת לאחר יום גשום, או שהביוב עלה (שוב) על גדות שפיותינו, רעש המזגנים העובדים והמקולקלים ועוד.

ומה צופנת לי הדירה הזו חשבתי בבעתה. מר פודל מפרחים אכן בלתי שפוי, אך ממנו ניתן להימנע בעזרתה האדיבה של עינית הדלת. לא נדרש זמן רב בכדי להכיר את הסיבה החדשה שתדיר שינה מעיני. אסתי תרנגולות, תרנגולות אסתי. נייס טו מיט. מה שקראתם. בדיוק בשעה בה אני קורסת אל מיטתי, פוצחות התרנגולות בהטרפת השכונה. איך יתכן כי בכל שכונה ישנו המטורלל שמגדל תרנגולות, הסבירו לי?!  איזו מן קריאת מצוקה היא זו? ואיך מתמודדים איתה בדיוק? האם זהו עניין לעיירה? משטרה? מוסד לחולי נפש? למי מתקשרים? ולאן מפנים אצבע בדיוק? לאיזור "ההוא"? יש לאנשים האלה כשרון לפרוש את רחשי הנקמה-בעולם שלהם על פני שטח רחב וערטילאי. פתרונות רבים חלפו בראשי על מנת לחנוק את הרעש הזה, בינהם גם פשוטים וזולים כשיפוץ כולל של הדירה שיתמוך בחלונות דאבל גלייזינג, או נואשים וחד צדדיים כאטמי אוזניים. ברשותכם, אני עדיין בודקת אפשרויות ובכל יום מוותרת על עוד קצת שפיות בדרך.

בינתיים אני מתנחמת בפתרון זמני שלא אכזב אותי עד היום. אני מחברת את האייפד למערכת, מעלה קצת את הווליום, מעלה עוד קצת את הווליום, ולוחצת על כפתור הפלסטר הידוע גם בכינויו הנפוץ יותר – "PLAY" .

Guilty Pleasure

 

From Wikipedia, the free encyclopedia

A guilty pleasure is something one enjoys and considers pleasurable despite feeling guilt for enjoying it. The "guilt" involved is sometimes simply fear of others discovering one's lowbrow or otherwise embarrassing tastes. Fashion, video games, music,[1] movies[2], and junk food can be examples of guilty pleasures.

 

גילטי פלז'ר. הנאה המלווה ברגשות אשם. זהו המושג אותו הדביקו למוזיקה מבישה. מוזיקת שלה ולאיכות אין לכאורה דבר. מוזיקה שאל לנו להקשיב לה בכבוד. לא בכבוד גלוי בכל אופן. אתם יודעים, אותה מוזיקה שאנו דואגים להצניע, לתרץ, להשליך (מאיפה זה הגיע לפה??). איני מכירה את מקורות המושג אך אני מניחה שנולד בין כותלי משרד פרסום לונדוני אולי ניו יורקי, וסביר שנאמר על מוזיקה שעברה מספר היפוכים של חיוב ושלילה על המילה קול (זה כ"כ לא קול, שזה קול, ולכן לא קול לאהוב את זה).

אותם אלה שעושים שימוש במונח (ומתכוונים אליו), צריכים להתחיל לחפש כרטיס טיסה מוזל חזרה. חזרה לטפח את חלקת הדשא הבלתי קצורה ההיא שקיבלו במתנה מאלוהי החשיבה העצמאית, ונכנעו עם הזמן לאנשי מכירות ממולחים שדיפקו על דלתם ומכרו להם את מכסחות המגניבות בשקל תשעים. הייתם צריכים לשלח אותם חזרה אל מאיפה שבאו, לומר להם שהמוצר שלהם פחות אמין אפילו מסולייה מייד אין צ'יינה, או כמו שנטלי, שהתייתמה מאב עקב מחלת הסרטן, תמיד אומרת לאותם מתרימים מאגודות הסרטן – כבר תרמתי בבית. תודה אבל נתמודד עם חוסר הביטחון האומנותי שלנו בדרך קצת פחות עדרית וחסרת מעוף.

מה יש בה במוזיקת הגילטי פלז'ר  שעושה כ"כ טוב לנפש שלנו?  המוזיקה הזו היא המקבילה המוזיקלית של האהבות הראשונות שלנו, אלה של גיל העשרה ותחילת ה-20. היא שייכת למקום ולזמן בתודעה בו הצבנו לעצמינו את תמרורי הכניסה ואין כניסה הרגשיים שלנו, ולא סמכנו על גי. פי. אס חברתי שיעשה זאת עבורינו.

זוהי אינטרפטציה מודרנית על מוזיקת הילדות ההיא שבקעה מהטייפ הכפול (זה עם המקום לשתי קסטות), המוזיקה שאת שיריה פתחו וסגרו קשקושי הסרק של שדרן הרדיו שהקפיד לא לאפשר להינות מהקלטה בלתי חוקית (אפשר לומר שניצחנו, לא?), אותה המוזיקה שלעיתים הסליל שעליה שוכפלה התסבך עם הווקמן ועל כן נדרשה תנועת הברגה אינסופית ועבודת מוטוריקה עדינה כדי להחזיר אותו למקומו, אותו מוזיקה שהייתה מתערבבת עם תחושת הילדות המוכרת כלפי שכניי האמריקאיים- "שמישהו יגאל אותי כבר מחבורת הילדים המטומטמים האלה" (כי בחיינו הבוגרים אנו זוכים לחסדי אפשרות הבחירה).

אז בעודי מקללת את רופא השיניים שלי (המתעקש על שימור יחסים שבועי איתי) ונותנת מקום של כבוד לסמים (איפה נשכבים על קברים שמקדשים דברים כאלה?), הלכתי לאייפוד לחצתי על MUSIC, PLAYLIST, COMFORT ZONE . כי מוזיקת גילטי פלז'ר היא פחות איכותית רק לכאורה. בדומה לאוכל מנחם שאינו זקוק לתהילה קולינרית, גם היא יודעת שהחיים מזמנים לנו מספיק הזדמויות בהן אנו משוועים לבסיסי ולא למתחכם, ולכן מקבלת בסלחנות את גישת ההארד טו גט כפוית הטובה שלנו: דוט קול אס, ווי'ל קול יו. באט ווי אולווייס אולווייס דו.

אז מה הגילטי פלז'ר שלכם?

לחיי מלך הגילטי פלז'ר:

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.